אני לא עולה במעליות, נקודה! אני מפחדת, אני נלחצת, אין לי אויר, בשנייה שאני רואה את דלת המעלית נפתחת אני מדמיינת איך הבניין קורס ואיך לא מצליחים לחלץ אותי. סטיבן שפילברג בטח היה מוצא את הסרט הבא שלו בתוך ראשי!!!

אוף- נקבעה  לי פגישה בקומה 9. מהרגע שראיתי את הזימון ביומן על קומה 9 כבר כאב לי הראש, ניסיתי לעשות כל שביכולתי כדי לטרפד את הפגישה ולהביאה למקום בטוח יותר. זה לא עבד!

החלטתי להיות אמיצה- ואמרתי לעצמי אני אגיע וכבר אמצע פיתרון…מקסימום אעלה במדרגות 9 קומות, קצת ספורט לא יזיק. שזה יהיה קשה עם עקבים+תיק+חצאית+שרב כבד בחוץ+לא הבאתי בקבוק מים איתי ועוד ועוד…

הגעתי ללקוח. מלווה במצגת החדשה על “גולדנגייט“, הרולס רויס של מוצרי הסינכרון, שאינו תלוי בטכנולוגיה ופשוט עושה סינכרון וקורא את השינויים בבסיס נתונים . ואז- להפתעתי אני רואה בית קפה בחוץ וכבר ידעתי שאני בעמדת יתרון על המעלית, אני אזמין את הלקוח לקפה, ובכך ארוויח פעמים: גם קפה וגם ללא מעלית. התקשרתי בחביבות ושאלתי את סמנכ”ל הכספים אם מתאים לו שניפגש בבית קפה. “אני בטוחה שיהיה הרבה יותר נחמד” הוספתי בחביבות מתחננת. גם זה לא עזר..

בשלב הזה ידעתי שתאוריית היתרון היחסי שלי על המעלית נגוזה ואני ניצבת מול דלת המעלית האימתנית . היא מגיעה, אני מזיעה, היא נסגרת. אני נושמת. היא שוב מגיעה. ואני שוב מזיעה וזה לא נגמר. הפגישה כבר הייתה אמורה להתחיל אני ממש מאחרת…החלטתי לבקש מהאדם הראשון שאני רואה שילווה אותי לקומה 9.”אני אגיד לו את האמת” אני אומרת בליבי , והוא מגיע. “מה?” הוא שואל אותי, ואני מסבירה , אנחנו נכנסים למעלית והשתיקה רועמת אבל זה לא משנה תיכף הדלת נתפחת ואני ארוץ החוצה ואחלץ את עצמי . הגענו ואני נושמת ומודה לו .

הפגישה מתחילה –אני לא מסוגלת להתרכז , כל מה שמעסיק אותי הוא :”איך אני ארד” והסמנכ”ל מדבר, ומסביר ואני מקשיבה (שזה גם נדיר…) .ומחליטה שארד במדרגות אפשר גם יחפה ללא עקבים במילא מכאן אני נוסעת הביתה ישר למקלחת… וירדתי 9 קומות ברגל עם עקבים+תיק+חצאית+שרב כבד בחוץ+לא הבאתי בקבוק מים איתי ועוד ועוד…אבל הגעתי בשלום לקרקע.